קיץ, קיץ על כוכים יורד היום הטיל זרקור חיוור כבד על אחר צהריים ארוכים שולחנות עמוסים ברבורים תרנגולים מפוטמים ודגים חדרים מכוסים מחופים זכוכית ענבר וספיר (הזחל הפך לפרפר שהפך לכריש) אז שמתי מבטחי באדם באדם ויצאתי לשם רץ להספיק, לא סתם להחזיק מעמד להשאיר סימני מאבק מהר מהר לפני שהרוח הופכת לחומר לפני שהעדינות תמות פגעת בסדק, פגעת בצד, עשית טעות... לא אכפת לי לצוף, לצמוח הפוך ולשוט עם הזרם בסתיו חולות נודדים, אור ים טורקיז חשמל באוויר, מלאכים לידי ככל שיענו אותי ככה אפרוץ זה כתוב באותיות הקטנות תראי זמנים נואשים דורשים צעדים נואשים (אני חולם שאני חולם, אני מרגיש שאני מרגיש) אבל אין לי כוח למשחקי מילים, אין לי חשק לעבודת אלילים סוף העולם לא הותיר חותם אנשים חזרו מהר למסלולם דברים התרוקנו ממשמעות אבל נותרו בשלמותם ב-13:00 משפט שדה ואז קפה ומאפה וחם חם כאן חם כמו בתוך התחתונים של השטן וכולם מכורים לתרופות שפג תוקפן ובלילות הזאבים יורדים מההר, גנבי ברזל וסוחרי בשר אז אל תרד מהרכבת, אל תלך לאורך הנהר אל תחצה את היער, אל תיכנס לעיירה אל תשתה שם מהיין, אל תטעם מהעוגה אני מרגיש עכשיו קצת מוזר, מין טשטוש בהיר ומסנוור אין מעבר למילים אבל אני עובר הסיכון טמון בשכיח, במוכר, במובן מאליו בואי! בכלל לא מאוחר, אל תלכי לשון עכשיו חולות נודדים, אור ים טורקיז חשמל באוויר, מלאכים לידי.

הלילה לא לא נהיה ציידים הפעם לא נאכל מהפירות האסורים הפעם לא נצלול שיכורי מעמקים נצח מה שעיניי רואות לבי עדיין לא מבין קיץ, חורף, סתיו, אביב אני רק טרף למילים פרח, כבי את השעונים בארמון הדקלים כמו אישה תופסת רסיסי אופוריה חשיכה צונחת על צוואר גלוי פורמת את עצמה בכל תנועה שהיא עושה נוסקת וחוצה מסך של מהומה ותופת נצח מה שעיניי רואות לבי עדיין לא מבין קיץ, חורף, סתיו, אביב אני רק טרף למילים פרח, חכי לי בחדרים של ארמון הדקלים הלילה לא לא נהיה ציידים הפעם לא נאכל מהפירות האסורים בארמון הדקלים.

סוכר וניל, תפוח סדום, כחול עדין, תמצית אגוז לב חכם טועה המון היום הכל רחוק, הכל עמום, הכל דוקר, הכל עקום סוסים של אש דוהרים על שפת תהום הם דוהרים לפה למצוא את בת המקום בגלל עיניה הטובות בגלל עיניה הטובות לפתע תשמע צעקה של הקלה את שאגת האש או את שתיקת האדמה צל נופל על הגבעה ולא תמצא אותה בשום מפה לא תבין אותה בשום שפה היום הכל רחוק, הכל שבור, הכל אבוד, הכל מכור סוסים של אש דוהרים על שפת תהום הם דוהרים לפה למצוא את בת המקום בגלל עיניה הטובות איתה הכל יכול לקרות איתה הכל יכול לקרות אני בדרך אליה.

העולם לא עגול הוא עדיין שטוח מאוד וכל מה שאומרים לי רק גורם לי לבעור ולבעור יצאנו לרקוד והיה תוהו ובוהו היה חושך גדול על פני תהום כבר בנתניה הרגשתי שזה נראה מוכר מדי לי אל הנהר הקר נכנסתי וזה לא היה אותו נהר התפללת עליי וזה לא עזר התפללת עליי וזה לא עזר יום ועוד יום אני רץ למקום אחר בתוך סרט אילם בתנופה אדירה בצבא ללא שם צודק ושובר רודף אהבה צודק ושובר בניתי רכבת שלא יכולה לעצור וכל מה שאומרים לי רק גורם לי לבעור ולבעור ולבעור טעון ללא סיבה רובץ אבל חסר מנוחה מתלקח מהר, מתנדנד במיטה העולם לא עגול הוא עדיין שטוח מאוד וכל מה שאומרים לי רק גורם לי לבעור ולבעור טעון ללא סיבה רובץ אבל חסר מנוחה מתלקח מהר, מתפלל במיטה יום ועוד יום אני רץ למקום אחר בתוך סרט אילם בתנופה אדירה בצבא ללא שם צודק ושובר רודף אהבה צודק ושובר.

משיר לשיר, ממיטה למיטה מעבר לקיר אני שומע אותה מתפללת על עצמה קולה מבשר אהבה אמיתית איפה היית? איפה היית? הייתי צל חומק מבעליו הייתי פחם צבוע זהב מעבר לקיר אני שומע אותה קולה מבשר אהבה עדינה היא שמחה בלי סיבה שואלת ולא מחכה לתשובה לא מחכה לתשובה משיר לשיר, מפינה לפינה מעבר לקיר אני שומע אותה עולם מופלא איפה אתה? שואלת ולא מחכה לתשובה היא שמחה בלי סיבה שואלת ולא מחכה לתשובה לא מחכה לתשובה עולם מופלא איפה אתה? איפה אתה?

אולי הייתה זאת טעות שרציתי את זה מדי שרציתי אני נתתי אמון האמנתי לך כל כך האמנתי אבל הפנית לי עורף הפנית לי עורף כשהלכתי בחושך וחיכיתי לך אל תדאג, אני לא אפחד נשארתי אותו דבר לא השתניתי אני נתתי אמון האמנתי לך כל כך האמנתי אבל הפנית לי עורף הפנית לי עורף כשהלכתי בחושך וחיכיתי לך אולי ניתן לזה צ'אנס אולי הפעם הזאת תהיה הפעם אבל אתה שוב על הגל על הגל שום דבר לא יעצור אותך עכשיו

בכיתי בפנים וצחקתי על זה וחיפשתי את הכוכב השקט את הכוכב הכי רחוק שיש הכי רחוק שיש בכיתי בפנים ונקרעתי על זה וזחלתי אל הכוכב השקט אל הכוכב הכי רחוק שיש הכי רחוק שיש הסתובבתי בלי לב מחכה לסימן בלילות מלח חיכיתי רק לך קירות דקים החזיקו מעמד החזיקו מעמד! את כל הדיו שתה הדף את כל האש שטף הגל ימים יפים, ימים יפים באים אליי עכשיו קירות דקים החזיקו מעמד החזיקו מעמד!

הם מצאו את הילד הדתי יושב מאחורי מגרש הכדורסל הם חיפשו אותו כל אחר הצהריים הילד המנהיג צועד בראש שני האחים השמנים הולכים איתו כועסים הם מזיעים הרבה "הפעם הוא ישלם על זה!" הילד המנהיג צועק "קדימה!" ידיו הוא מניף באוויר אבל את המכה הראשונה מנחית האח השמן הצעיר כשהוא נכנס לזה הוא לא יכול להפסיק שלוש שעות שהם מסתובבים עם דם בעיניים, אבנים בכיסים "צריך ללמד אותו לקח פעם אחת שילמד" הילד המנהיג צועק "קדימה!" הילד המנהיג צועק "עכשיו!" הפה שלו מקציף לבן אבל את המכה הראשונה מנחית האח השמן הקטן יש שקט ושלווה אף ציפור לא משמיעה ציוץ הילד הדתי מנסה להימלט דרך הגדר החיה שמקיפה אותו כמו כלוב אבל הענפים רבים מדי, הוא נשרט שוב ושוב החולצה שלו נקרעת, הוא נפצע בכל סיבוב והוא חופר בענפים, חותר בכוח נאבק בהם אחוז דיבוק לברוח וזה נמשך גם אחרי שכבר מחשיך הו האח השמן הצעיר כשהוא נכנס לזה הוא לא יכול להפסיק להפסיק להפסיק

לבד לבד בלובי הבר מפואר עץ מהגוני, שיש אבן קיסר פרחים מגומי, שמפניות קרות על הבמה הזמר שר הוא שר: don’t leave me honey don’t leave me honey don’t go הגלים מתנפצים על צוק הגיר הלבן איזה יופי, מפה זה מושלם אני שותק אני שותק כי זה קל לי ואני יודע לשתוק בשבע שפות don’t leave me honey don’t go כל הכחול כל הכחול על החול ואין לזה סוף אין לזה סוף don’t leave me honey don’t leave me honey don’t go (אין לזה סוף)

---------------------- הצוענים חטפו אותי בלילה לקחו אותי, גידלו אותי, לימדו אותי לשיר ולרקוד לרוץ, לאבד ולשמור לא בשביל התהילה ולא למען מחילה ולא בשביל כבוד חלול בשביל הריגוש המופלא שלא דומה לכלום כשנוסעים מספיק מהר העיירות כבר לא מתות האורות זזים בסוף שעון הקלון מתקתק לאחור האורות הכחולים, השקרים היפים החיים באוויר, הנמלים על הקיר בלילות הארוכים האיומים הכבישים הקרים והאש בוורידים השתיקות הטובות, הצעדים הכבדים על אדמה שלא סולחת לאיש... לפעמים אני אני פתאום מבחין בקיומי ובלילות הארוכים אני שומר הכל עמוק בפנים עמוק עמוק בפנים החלומות רדפו אותי בלילה שיחקו איתי, אכלו אותי, טרפו אותי, הפכו אותי לגיבור, לליצן, לקדוש מטומטם הצוענים חטפו אותי בלילה לקחו אותי, גידלו אותי, לימדו אותי לשיר ולרקוד לרוץ, לאבד ולשמור לשיר ולגנוב לרוץ לאבד ולשמור האורות הכחולים, השקרים היפים לא תמיד מקבלים מה שרוצים אבל מה עושים כשכן? הכבישים הקרים והאש בוורידים הולך עם ההולכים שותק עם השותקים על אדמה שלא סולחת לאיש... לפעמים אני אני פתאום מבחין בקיומי ובלילות הארוכים אני שומר הכל עמוק בפנים עמוק עמוק בפנים

מעיר לעיר, מוכר אוויר מפריד זהב מזכוכית על קביים של חסד מקרי אני עושה צעדים ראשונים המוזיקה בתוכי המוזיקה בתוכי ראיתי את העיר הזאת לוקחת בקלות ראיתי איך היא מורידה מלאך לזנות ראיתי ילדים בוכים באור ראיתי דג קטן בולע דג גדול הלכתי אלף קילומטר ואני לא עייף נעים לי, נעים לי במקום שבו אמור להיות כואב מהר מהר אני כבר לא זוכר מה שבר לי את הלב מה שבר לי את הלב צריך לאהוב בעיניים עצומות בעיניים עצומות בעיניים עצומות

איך כל המילים לצידך כל המילים לידך למה הן תמיד לידך, בלעדייך משהו מזמן מזמן משך אותך אל המשחק דווקא כשלא היית מוכנה כולם שותים לחיים כולם רוצים להיות כאן לידך בלעדייך איך כל המילים לצידך כל המילים לידך למה הן תמיד לידך, בלעדייך בלעדייך בינתיים כולם נלחמים להשאר קרוב אלייך לידך בלעדייך

אלי ענני הרגליים שלי הולכות יותר מהר ממני רצות למצוא מקום אין יותר חלום לחלום אבל אני חולם המחשבות הכי יפות שלי הטילו עוגן במקום אחר אתך אני לא אני וזה מה שאני אוהב הגיטרות מייללות הבס דוהר שמע קולי אלי ענני הרגליים שלי הולכות יותר מהר ממני רצות למצוא מקום כולם כבר כאן אבל אני איננו כל בוקר אני שר שיר הלל וזוחל אתך אני לא אני וזה מה שאני אוהב הגיטרות מייללות הבס דוהר גשם את פלורנטין שוטף שוטף את פסגת זאב שוטף את צפון הנגב הגיטרות מייללות הבס דוהר

בואו ילדים ואספר לכם סיפור לפני השינה היה הייתה פעם משפחה - אבא, אמא, שלושה ילדים, בית קטן על צלע ההר הם גרו בתוך חולות הזמן מוקפים בולענים וחובות עתק, חורים שחורים, מס ערך מוסף, ביטוח לאומי, הוצאה לפועל, מעקלים את החנות, מעקלים את הבית, מעקלים את העתיד והעבר. עשינו את המיטב עשינו כל מה שאפשר במעגלי צדק לשווא, בשדות הפלפל והגיפסנית, חופרים בורות לשמיים שיבכו ובורות בטחון ותלמים ומתחנו גדר תלתלית, אחוזים בענפים ובגלויות, מזדרזים למצוות, סוגדים בשקט - זאת זיעת הקודש, הנה שכר הדמעות, הנה אחדות וערבות, הנה עבודה שבלב - אצבע ועוד אצבע על הגרון היבש הכואב, כי לעולם חסדו, כי לעולם ועד, זכור את אשר עשה לך עמלק סגור את הדלת חזק שאף אחד לא ייכנס אין קול ואין עונה בקצה המחנה עשן מיתמר, אי שם בחושך חיית הברזל מתהפכת כאן עובר נתיב הכסף! מכונת הירייה צוחקת, צופר היעל מיילל אנשים קשים בונים את העולם ואנחנו לא קשים בכלל, כמה חיילים מקרטון שומרים על ההר, ריבונו של עולם על גזרת מערב, לא לתת לזה יד לא לתת לזה יד לא לתת לזה יד אנשים עבדו קשה וסבלו בשקט וחסכו והיטו את הכף, אבל אפילו הם יודעים שהמילים על הפרוכת כבר לא יצילו את כולם כך נעשה ונשמע, כך נעשה ונשכח – הומה המכנה המשותף כך נעשה ונשמע, כך נעשה ונשכח – הומה המכנה המשותף תחזק לי את המשקה, תהרוג אותי יפה ובכבוד הלילה לא נגמר, הוא ממשיך בשלו. בזבזתי את כל הגעגועים שלי בבת אחת - עכשיו אני קוץ ברוח, עכשיו אני צופה מהצד, שתבוא תולעת התועלת שתאכל את כבשת הרש, מלאכים כבר לא שומרים עליי, הם לא ישטפו ממני את החלב והדם. אני כבר אכלתי מהפרי האסור, מהעץ המוזר, אני נגוע, אני רעיל, שום דבר שתגידו או תעשו לא יציל אותי עכשיו אמא נעלמה ואבא כל היום בשדות ובלילות אני מקשיב ללחישות, לאנחות, לגניחות, לאנקות...שורות שורות של רחובות ובתים דומים, רוצחים שקטים. הזאב הרע הנורא הולך ביננו רעב, זרקור שיכור משוטט מחפש את הקורבן לא את התוקף...כל הילדות האלה שהיו צריכות לשתוק, כל האמהות שהיו צריכות לחרוק שיניים והאבות שלא ידעו שום דבר ואין מי שידע ואין מי שישים לב, סדום היא האדישות המאלחשת - צל עץ הדגל נותן לה גב ודלק כמה גבוהה גדר הלב, כנראה שלא מספיק אני רואה הכל אני לא רואה מספיק והאדמה חולה כחולה, תמיד אנשים ישנים ורוח רפאים של מנגינה מרחפת על פני תהום ליד דרך הרכבת, ריח אורנים וגשם, דגים שטים בשמי הכסף, חשבתי ששמעתי בת קול בין עצי האגוז, הלכתי אחריה והגעתי לפה. את התבגרת אל תוך חלומות של אחרים, ברחת, מצאת חברים חדשים. אני איבדתי את האדמה שלי מתחת לרגליים שלי כמה פעמים. את רדופת מבט, זוכרת היינו יושבים ביחד שעות ומדברים... במשטרה השוטרים צחקו ולא ידענו מה להגיד ואחר כך במשפט, אבא שלך לא הפסיק לדבר, החזקנו ידיים חזק, קיוויתי שלא תשימי לב כמה אני רועד אני רואה הכל עכשיו, אני לא רואה מספיק והאדמה חומה כחולה כמו בפעם הראשונה, שורות שורות של רחובות, בתים דומים, רוצחים שקטים, הפקידים, הלבלרים, מעלימי העיין, המקוננים, הקשתים, המוציאים לפועל, עושים את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב, יושבים קרוב לצלחת, יודעים לקחת בלי לגעת ומהשקרים שלהם עושים חלומות נעלים ודוחפים אצבעות לתוך סיר הבשרים, דוחפים אצבעות ותולשים את העור, נחושים כל כך להרוג משהו טהור ואני לא יכול עוד לעמוד מהצד – אני רוצה לעשות משהו שאני עלול להצטער עליו, תמים זה לחשוב שנוכל להמשיך להקריב, להפריד בין הדברים שאנחנו מאמינים בהם לבין הדברים שאנחנו עושים באמת כך נעשה ונשמע כך נעשה ונשכח - מהר לפני שהרוח הופכת לחומר, לפני שהעדינות תמות - תושיטו לה יד, אל תהרגו משהו שאפילו לא נולד, כך נעשה ונשמע כך נעשה ונשכח - הומה המכנה המשותף אל תספידו, אל תגידו עכשיו קדיש על החי אל תספידו, אל תגידו עכשיו קדיש על החי זה כמו הסיפור שסיפרו לנו כשהיינו ילדים - הסיפור על שבעת הגדיים יום אחד יצאה אמא עז לקניות בשוק. השאירה את שבעת הגדיים שלה לבד בבית ואמרה להם: אל תפתחו את הדלת לאף אחד! במיוחד לא לזאב הרע והנורא לא עבר זמן רב ונשמעו דפיקות בדלת. טוק! טוק! טוק! זאת אני - אמא שלכם. גדיים יקרים שלי פתחו לי את הדלת. אך הגדיים אמרו: לא נכון! את לא אמא שלנו, לאמא שלנו יש קול נעים ורך ואוהב ולך יש קול גס ומחוספס ורע, אתה הזאב הנורא הלך משם הזאב, הלך ושתה מאה ביצים רכות עד שקולו נהיה רך ונעים. חזר ואמר פתחו לי את הדלת ילדים יקרים שלי. פתחו לי, זאת אני אמכם רצו הגדיים לפתוח אך לפתע ראו מתחת לדלת את כף רגלו השעירה והשחורה של הזאה הרע, אמרו לו: אתה לא אמא שלנו! לאמא שלנו יש כף יד רכה, לבנה ונעימה הלך משם הזאב, הלך וטבל את כפות ידיו בקמח. חזר ודפק בדלת: פתחו לי את הדלת, גדיים. זאת אני אמכם שמעו הגדיים את קולה הנעים של אמם וראו את כף היד הלבנה מתחת לדלת ופתחו. מייד פרץ הזאב הרע פנימה. הגדיים נבהלו והתחבאו בכל פינה בבית, מתחת לשולחן, מתחת למיטה, אך הזאב מצא אותם וטרף אותם. בלע את כולם בשלמותם התעייף הזאב ושכב לשון. חזרה אמא עז הביתה, ראתה את הזאב השמן הרע שוכב על המיטה ואמרה אוי! הלכה והביאה מספריים וחוט, פתחה את הבטן של הזאב. שבעת הגדיים הקטנים קפצו החוצה וחיבקו את אמם בשימחה. לאחר מכן אספו שבע אבנים והכניסו לתוך הבטן של הזאב שעדיין היה שקוע בתנומה. תפרה אמא עז חזרה את הבטן של הזאב, שלאחר כמה שעות קם עייף,כבד, צמא...הוא הלך לכיוון הנהר לשתות, בדיוק אז יצאו שבעת הגדיים ואמם ודחפו את הזאב ישר אל תוך הנהר הזורם. הו איזה סוף מושלם לשבעת הגדיים ואמם! איזה סוף נפלא לשבעת הגדיים. צריך כפפות של אמונה, צריך תפילות ושירים צריך אומץ ומעשים עם הלוחות מונחים שברי הלוחות, ואת השברים הכי קשה לסחוב זרעים קטנים של בדידות נובטים, ניצנים חדשים של טירוף חשבנו שמצאנו נחלה, שמצאנו הקלה, אבל כלום כלום לא השתנה הזאב הרע עדיין צועד חסר בושה ביננו, מסתובב חופשי בתוכנו, ליד ילדנו ואי אפשר לעשות שום דבר, גם אחרי שלושים שנה אי אפשר לעשות שום דבר אנחנו לוחשים במקום שצריך לצעוק, שוכחים, מגמגמים במקום שצריך להרוס ולנתוץ הזאב הרע – מי מי יעז לעמוד מולו? תמים זה לחשוב שנוכל להמשיך להקריב, להפריד בין הדברים שאנחנו מאמינים בהם לבין הדברים שאנחנו עושים באמת. מתי נשליך את הזאב הרע אל תוך הנהר הזורם מתי נמלא לו את הבטן באבנים כבדות והופ - ישר אל תוך הנהר הזורם. מתי תהיה לנו שלווה אמיתית, מתי נוכל באמת להגן על בנותינו, בנינו, אבינו ואמנו, מתי נעשה צדק שווה